יום רביעי, 6 ביוני 2012

חופש הדעות ביהדות - הראי"ה קוק


שאלת חופש הדעות וחופש הביטוי ביהדות, כלומר האם היהדות מאשרת את חופש הדעות, ובאיזה מידה יש לנו להרשות חופש הדעות בכלל, היא אחת השאלות החשובות ביותר מבחינה מהותית לאמונת היהודי בן זמנינו, ואקווה לעסוק בה בפוסט מיוחד בהקדם ככל שיאפשר לי הזמן לכתוב עליו. בינתיים, אני מעתיק כאן אגרת חשובה מאד של הראי"ה קוק זצ"ל, אשר נוגעת בעיקרי השאלה הזאת, ומבטאת באופן ברור מאד כמה חלקים חשובים בזה. 

מתוך אגרות הראי"ה, חלק א אגרת כ :

אשר שאלת על דבר לשוני במכה"ג, שאיני דורש שום שלטון על הדעות, אם הוא מפני ההכרח או שכן הוא ג"כ ע"פ דין תורה.

הנה בלשוני לא נמצא מקום לשאלה, שאמרתי "מפני שהוא בימינו דבר שאינו נשמע". ממוצא דבר הרינו למדים, שאם היה נשמע היה מקום לדרישה כזאת.

אלא שהענין תלוי בהרים גדולים של עיונים שצריך לבאר הגדר שלו. ומפני שא"א לי להאריך ארשום בקצרה, ואקוה שיספיק לנבון שכמותך.

דע שהסברא הישרה היא לעולם יסוד גדול בדין, וזהו בין בדינים מעשיים בין בדינים עיוניים. ע"כ לעולם אנחנו צריכים להגיע למרכז היושר, ואם תראה לנו סתירה בין אמת לאמת, ע"כ יש כאן דבר המכריע, חה מקום של למוד חדש. 

ע"כ נראה בענין ההלכה של חופש הדעות, שהיא מתאמת בזמן הזה לרוב בעלי הדעות שבעולם, עד היכן יגיעו גבוליה ע"פ השכל. שמא תאמר שאין לה גבול, לא תוכל כלל לומר כן. האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה, ועוד טבע הענין מחייב שיש גבול לחופש הדעות, שאם לא יהי' שום גבול, כ"א יפרק עול כל מוסר מוסכם, עד שיגיע בבינתו הפרטית לסוף הדעה על מה הוא עומד, ואז תמלא הארץ נבלה, וצמצום גמור בין הדעות והמעשים א"א כלל לעשות, מפני שהמעטרם נגררים בע"כ ברב או במעט אחרי הדעות, א"כ למשל שיסכים אדם בלבבו שאין שום עול ברציחה הוא ודאי חטא, שאם ההסכמה הזאת תפריח יהרס קיום העולם, וכן כיו"ב. ע"כ אנו למדים שיש גבול לחופש הדעות, אלא הדבר הקשה הוא צמצום הגבול. ומסתבר שאין הצמצום יכול להיות שוה ממש בין כל חברה אנושית, כי למשל ההסכמה הגמורה בלב שאין שום הפסד ללכת ערום בשוק, למי שמסכים כן, וטוען שיתנהגו כן בפועל, הוא חטא אצלנו,וראוי להיות חטא, ואיננו חטא אצל הפראים שבאיי גוויניא, למשל. וכיון שע"כ יש הפרש בין חברה לחברה, לא יעמוד ההפרש על מקום אחד, רק יהי' הולך ומתחלק לפי רבוי התנאים. 

וביחש לאמונה יש הפרש גדול בזה בין ישראל לעמים. אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יוה' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים. אמנם לפעמים ימצאו יחידים, שיוכלו למרוד באומתם, כשימצאו שאותה הדעה, המאגדת ומקיימת את אומתם, היא מזקת לכלל האנושיות, ע"כ יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כ"ז שתהי' הדעה המחזקת את אומתם דעה בלתי מפסדת כלל, וק"ו כשתהי' עוד דעה מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות, והסבלן בזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם מכל האדם. ע"כ כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וע"כ יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות הגדולות הללו, וכל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה, ובודאי יש לישראל ג"כ חסרונות כאלה המביאים אותם לידי הכרח הגדולה של נשיאת שם ד' בתכנם הכללי.

ע"כ מי שגורם בדעותיו, ומכש"כ במעשיו, רפיון להדעה שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם היא אולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה. אין התוכן הלאומי של כל אומה ולשון שבעולם קשור כלל בטבע הוייתם עם דעת שם ד' בקרבה ובעולם, ולא עם כללות שום אמונה. ואם ימצא עם בודד, בעל אמונה שפלה, שאמונתו היא לאומית, היא ודאי כל כך קטנה, עד שהתפשטותה בעצמה תביא מכשולות לכל האנושיות, וביותר שא"א כלל בעצמו להתקיים, א"כ העם ההוא בעצמו עומד הוא לכליון שאין לתבע מיחידיו חובות קיומו. זהו יסוד קנאת ד' האמתית, שבעליה ראויים שתנתן להם ברית כהונת עולם, בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דעה ורפיון כח.

    והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כחות האומה בתכלית השלימות. אמנם למנעו לגמרי ג"כ לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים .  ע"כ זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע .  וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה.

ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי , שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן,    זהו מה שנוגע להבנת לשוני.

 ולענין דינא. דע, שאע"פ שאיסור גמור וחולי רע הוא, אפילו מי שמסתפק  ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מכל מקום לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס, כי אם על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך אי אשר שתמצא כלל בישראל בין שום אדם שלא יהיה רשע גמור ומשקר במזיד. 
כי הרשעה היותר גדולה לא תוכל כי אם להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, וכיון שכן מי שמעיז פנים לאמר שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים המפורשים, ואין כאן טענת לבו אונסו כלל. 
ואם היתה  הכפירה שבדורנו בעלת אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה, אבל היא משקרת בזדון, וטוענת טענת ודאי, בשעה שאפילו ליותר חלושים בדעת אי אפשר כלל שתבא כי אם למדת ספק, והרי היא עסוקה ברשע של רדיפה בעזות מצח, על כן היא חייבת כל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי הערך של המכשלה שהיא עושה. ופרטי הדברים מובן שצריכים אריכות גדולה  של ספרים רבים לבאר. 
ודבר זה ברור, שמי שבא לידיעה איך שכל המינות, ביחש לישראל, איננה כי אם טענה של ספק גרועה, המתלקטת מחסרון ידיעה וחסרון רגש ומעוט מוסר, מיד הוא נעשה שלם באמונה ויראת ד' באמת, וכל מה שיהיה יותר דבק בת"ח, דורשי אלהים באמת, כן יתעלה מעלה מעלה, להיות ממולא באמונה של חסן חכמת ודעת. "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי אמר ד'".

2 תגובות:

  1. הרב כתב:
    ביחש לאמונה יש הפרש גדול בזה בין ישראל לעמים. אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יוה' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים.


    האם טיעון זה אינו משמיט למעשה כל בקשה לחופש דעות, הרי תמיד יהיה ניתן לטעון שאם מישהו לא מאמין שפלוני הוא גדול הדור, הוא פוגע בכלל ישראל.

    השבמחק
  2. קודם כל, בדיונים שהיו על זה בעצור כתבתי שאיני חושב שהרב צודק שיש הבדל מהותי בין ישראל לעמים בהקשר הזה, איני חושב שעם ישראל מבוסס בקיומו על אמונה באיזה דעה, יותר מכל דת אחרת. כל קהילת מאמינים מכל דת ואמונה שהיא מתקיימים על בסיס האמונה באיזה דעה. והטיעון הזה אקטואלי כלפיהם בדיוק כמו שהוא אקטואלי כלפי ישראל.

    דווקא כלפי ישראל, בגלל שהזהות היהודית קרועה בין הגדרתה כלאום לבין הגדרתה כדת, יש מקום יותר משאר הדתות לטעון שיש לנהוג בסבלנות גם כלפי המבטא דעות החורגות מהנורמה הדתית, בגלל ההקשר המשפחתי. כמדומני שהרב קוק וודאי יודה לנקודה זו, וחושבני שההקלה שהוא מגלה בסוף המכתב לטעון שהמסתפק אינו בדין הכופר, אינה נובעת אלא מתוך הסתכלות זו, שכן אילו כלפי טענת ההפסד לבסיס החברה, אולי אדרבה המסתפק ומגלה שאין הדברים מוחלטים פוגע יותר באושיות החברה מאשר המחליט להיפך. רק הפנייה אל עולם ההלכה, שאין מאחוריה אידיאולוגיה ברורה ושמכניסה שיקולים שונים מעולם האידאולוגי לתוך מערכת שקלול הפסק שלה, ביחד עם האמונה ש"וההחלטה של ההיפך א"א שתמצא כלל בישראל בין שום אדם שלא יהי' רשע גמור ומשקר במזיד", מרשים לו לגלות סובלנות כזאת למעשה.

    עכשיו לגופו של הטיעון הזה, צריך להבין שהוא מתבסס על הסברה הישרה הקודמת שכתב הרב, שכמו בשאר העניינים, אין הטוב נמצא באחד מן הקצוות אלא בדרך האמצע. חושבני שזו הערה נכונה מאד גם ביחס אל חופש הדעות והספקנות, שמטיבה מאיימת לנטות אל אחד מן הקצוות. נכון מאד לענ"ד שאין חופש הדעות והספקנות טובה בקיצוניותה, ובוודאי שבהנהגת חברה באופן כללי הדרך האמצעית יותר נכונה מן הקיצונית.

    הדרך האמצעי משוקללת תוך שקלול הצדדים שיש לכל צד, ואחד הצדדים הרציניים שיש לשקלל הוא העניין של ה"פשע הלאומי", במי שמערער על קיום חברת המאמינים. כמובן, שמצדו של הספקן, זה אינו טיעון כלל, שהרי מי הוכיח לו ערכו של קיום הכלל ישראל שזה יכריח אותו לגנוז את ספקותיו בכדי לאפשר את הקיום הזה. זהו הצד השני שיש לשקלל בדיון הזה, נקודת מבטו של הפרט המסתפק.

    איני חושב שהטיעון של פגיעה בכלל ישראל היא טענה מטאפיזית סגולית, כאילו שמי שמבטא דברי כפירה פוגע באיזה ישות מטאפיזית שנקראת כלל ישראל (השכינה), אם כי אולי הרב כן מאמין בזה ככה, אין צורך לזה לטענתו. זו טענה פשוטה של ערעור על מה שהוא יסוד החברה. ממילא אי אפשר לטעון בצורה כוללת שמי שלא מאמין בזה וזה פוגע בזה, צריך להראות במציאות שזה פוגע בחברה הזאת. אבן בחברה מסוימת שהנהגת מישהו הוא אבן פינה בה [כחסידות סגורה וכדו'], בהחלט יש מקום לטענה הזו במערכת השיקולים.

    כאן תעזור לנו ההלכה, להגיע לידי הכרעה מאוזנת. כי בנקל אפשר להסתכל בהלכה ולמצוא שאין דרך להצדיק הלכתית את הטענה שאמונה בפלוני כגדול הדור היא הגדרת היהדות, וממילא טענה זו תרד מעל הפרק. כי יש גם בהלכה איזה גדר של עיקרי אמונה ודת ומה שאינו עיקר [חרף ספרו של מרק שפירא].

    כך אני חושב שיש לקרוא [או להציג] את דברי הרב, וכך מקבל המהלך שהוא עשה כאן קוהרנטיות.

    השבמחק